מבט רטרוספקטיבי על חוויית ההתבגרות וגיבוש הזהות של גברים ונשים שגדלו בקהילות אידיאולוגיות ביהודה ושומרון בצל אירועי טרור

מדינת ישראל מתמודדת עם מלחמות ומתקפות טרור מאז הקמתה, כאשר בתקופות רבות הטרור הופך למציאות מתמשכת ובלתי פוסקת. חומרת הפגיעה של מתקפות טרור הינה קשה וחושפת את האוכלוסייה להשלכות פסיכולוגיות ארוכות טווח ומרחיקות לכת. השלכות אלו קשורות בין היתר בתחושת איום וסכנה מיידית על חיי הפרט וסביבתו הקרובה ובקטיעת חיי השגרה. האינתיפאדה השנייה, שמהווה את מסגרת הזמן למחקר הנוכחי, פרצה בשנת 2000 ואופיינה בגל חוזר ונשנה של אירועי טרור ובמספר גבוה של פצועים והרוגים - חלק גדול מהאירועים התרחשו ביהודה ושומרון. 
יישובי יהודה ושומרון מתאפיינים כקהילות דתיות-אידיאולוגיות בעלות לכידות חברתית גבוהה ומערכות יחסים בעלות אופי משפחתי. במרחב קהילתי זה, אירועי טרור הפוגעים בפרט או במשפחה משליכים באופן מיידי על המעגלים החברתיים הסובבים אותם. השפעה זו מקבלת משנה תוקף בקרב מתבגרים, הנמצאים בשלב התפתחותי מורכב בו הם מעצבים את זהותם. 
גיבוש זהות בגיל ההתבגרות הוא תהליך התפתחותי מרכזי, המתרחש במתח מתמיד בין צורכי נפרדות ואוטונומיה לבין השתייכות וזהות קולקטיבית. תהליך זה מושפע באופן ניכר מהקשרים משפחתיים, קהילתיים וחברתיים, ובייחוד במצבים של איום מתמשך וטראומה קולקטיבית. בקרב מתבגרים החיים בקהילות אידיאולוגיות תחת מציאות של טרור, מתח זה מקבל משנה תוקף ועשוי לעצב את חוויית ההתבגרות ואת תהליכי גיבוש הזהות לאורך החיים.

המחקר הנוכחי בוחן, במבט רטרוספקטיבי, את חוויית ההתבגרות ואת תהליכי גיבוש הזהות של גברים ונשים שגדלו ביישובים קהילתיים דתיים-לאומיים ביהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה, תוך התמקדות במתח בין ערכים קולקטיביים לערכים אינדיבידואליים בצל חשיפה מתמשכת לטרור.

המחקר מתבסס על גישה איכותנית־ פנומנולוגית וכולל 21 משתתפים (18 נשים ו 3 גברים) שהתגוררו ביישובים דתיים לאומיים ביהודה ושומרון בגיל ההתבגרות. כל הישובים נפגעו ישירות מטרור האינתיפאדה. הנתונים נאספו על ידי ראיונות עומק חצי מובנים, תומללו ונותחו בתהליך רב שלבי של קריאה חוזרת, קידוד, גיבוש תמות ואינטגרציה ביניהן. המחקר אושר על ידי ועדת האתיקה של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. המשתתפים, גויסו באמצעות קשרים אישיים של החוקרת ובאמצעות הרשתות החברתיות ונתנו הסכמה מדעת להשתתפות במחקר, תוך ידיעה שהם יכולים לפרוש ממנו בכל עת, במידה שיחושו אי נוחות.

ניתוח הראיונות העלה ארבע תמות מרכזיות: (1) התבגרות בצל אובדן. תמה, המתארת רצף נע שהחל מאובדן ממשי (שכול בקהילה) , הוביל בתורו לאובדן תחושת הביטחון ועד לאובדן סמלי של תמימות הנעורים (2) הדחקה, אידיאולוגיה ושמירת שגרה-תגובת ההורים והקהילה לחווית המתבגרים. תמה זאת מתארת את הפער בין צרכים רגשיים של המתבגרים לבין המענה האידיאולוגי/אמוני מצד מבוגרים משמעותיים בסביבתם (3) מנגנוני התמודדות והתארגנות נפשית. תמה זו מתארת מנגנוני הגנה ואסטרטגיות התמודדות לנוכח האיום המתמשך (4) גיבוש זהות בתנאים אידיאולוגיים־חברתיים. תמה זו מתארת תהליכים של עיצוב זהות אישית וקולקטיבית שהושפעה מן הקהילה, האידיאולוגיה והאיום הביטחוני. 

ממצאי המחקר מצביעים על חוויית התבגרות בצל איום ביטחוני מתמשך, שהתאפיינה במפגש תדיר עם מוות, פגיעה בתחושת הביטחון ואובדן סמלי של תמימות גיל הנעורים. מרבית המרואיינים תיארו חיים בתוך מציאות שבה אירועי טרור, לוויות ושכול קהילתי היו חלק משגרת היומיום, לצד ציפייה של הסביבה להמשיך לתפקד כרגיל.

בהקשר זה, המרואיינים תיארו היעדר מענה רגשי ישיר מצד הורים, אנשי חינוך והקהילה, אשר הוחלף לרוב במסרים אידיאולוגיים, אמוניים או בקריאה לשמירת שגרה. לנוכח פער זה פיתחו המתבגרים דרכי התמודדות מגוונות, ובהן הכחשת סכנה, שימור שגרה, הישענות על קבוצת השווים ועשייה ערכית ואידיאולוגית, אשר אפשרו המשך תפקוד ותחושת שייכות.

במבט רטרוספקטיבי, רבים מהמרואיינים מזהים כי דרכי התמודדות אלו היו יעילות בטווח הקצר, אך גבו מחירים רגשיים בטווח הארוך והשפיעו על תהליכי גיבוש הזהות. תהליכים אלו התבטאו במתח מתמשך בין נאמנות לערכים קולקטיביים לבין צרכים של נפרדות, חקירה ואוטונומיה, ובשינויים באופן שבו המרואיינים תופסים כיום את זהותם האישית והקהילתית.

ייחודיות המחקר הנוכחי טמונה במיקודו בקולות הרטרוספקטיביים של בוגרים שגדלו כמתבגרים ביישובים דתיים לאומיים ביהודה ושומרון תחת איום טרור מתמשך ובהצגת חוויית ההתבגרות שלהם דרך עדשה איכותנית פנומנולוגית. המחקר מציע תרומה תיאורטית אינטגרטיבית המשלבת בין חקר טראומה קולקטיבית, תאוריות התפתחות וזהות, חוסן קהילתי והצגת תפקידה הדו־ערכי של אידיאולוגיה: כמקור למשמעות, שייכות וסדר ובו בזמן כמנגנון הגנה המעודד סגירות מוקדמת של הזהות והדחקת פגיעוּת מול אובדנים ממשיים וסימבוליים. המחקר מאיר את הפער בין חוסן תפקודי לבין היעדר עיבוד רגשי, ומדגיש את הצורך בעיצוב התערבויות קהילתיות וחינוכיות המאזנות בין טקסי משמעות ועשייה אידיאולוגית לבין מרחבים מוצהרים של שיח רגשי, הכרה בכאב ועיבוד אובדן - תרומה הרלוונטית גם לקהילות אחרות החיות במצבי קונפליקט ממושכים.