ניהול סיכונים ומחויבות לארגון בקרב קציני בריאות הנפש בצה"ל שנחשפו למטופל אובדני בדרגות חומרה שונות: תפקידם המתווך של חרדה מצבית ומסוגלות עצמית מקצועית

מבוא: התאבדות מטופל עלולה לחולל במטפלים תגובות רגשיות מורכבות, אשר יכולות לשנות את אופן ניהול הסיכונים במטופלים אחרים ולהפחית את מחויבותם לארגון בו הם עובדים. קציני בריאות הנפש (להלן: קב"נים) בצבא ההגנה לישראל (להלן: צה"ל) נתונים ללחץ תפקידי רב עקב האופי האינטנסיבי של עבודתם, כאשר חשיפה להתנהגות אובדנית של מטופל מהווה גורם לחץ ייחודי העשוי להשפיע על התנהלותם. המחקר הנוכחי התבסס על תיאוריית שימור המשאבים של הובפול (Hobfoll, 1989), המציעה מודל המסביר את תופעת הלחץ הפסיכולוגי. תיאוריה זו גורסת כי אובדן משאבים בעקבות טראומה או משבר מהווה מרכיב מרכזי בתחושת לחץ ופוגע ביכולות ההסתגלות וההתנהלות של הפרט. 

מטרה: במחקר זה בחנו את תרומתם הייחודית והמשולבת של לחץ תפקידי וחשיפה למטופלים אובדניים בדרגות חומרה שונות לניהול סיכונים ומחויבות לארגון. כמו כן, תחושת מסוגלות עצמית מקצועית וחרדה מצבית נבחנו כמשתנים מתווכים מתוך הנחה כי במידה וקב"ן ייחשף להתנהגות אובדנית חמורה, משאביו הפנימיים, במקרה זה תחושת מסוגלות עצמית מקצועית, יתערערו והוא יחוש רגשות שליליים כגון חרדה.

שיטה: אוכלוסיית המחקר כללה  164 קב"נים, מתוכם 58  גברים (35.4%) ו 106 נשים (64.6%), בגיל ממוצע 34.17 (סטיית תקן 5.92), אשר שירתו בצה"ל בין השנים 2017-2021. הקב"נים סווגו לשתי קבוצות: קב"נים שנחשפו להתנהגות אובדנית של מטופל בדרגה בינונית-חמורה (118 קב"נים, 72%) וקב"נים שנחשפו להתנהגות אובדנית בדרגת חומרה קלה (46 קב"נים, 28%).  כל הקב"נים מילאו שאלוני דיווח עצמי אשר נועדו לבדוק לחץ תפקידי (אשר נמדד בעזרת שאלון דרישות מתפקיד), מסוגלות עצמית מקצועית, חרדה מצבית ומחויבות לארגון (שאלון הכולל שלוש תת סקאלות: מחויבות רגשית, מחויבות מתמשכת, ומחויבות ערכית). בנוסף הופקו נתונים משתי מערכות ממוחשבות. מערכת המת"ן מערכת תיעוד נפגעי נפש הצבאית –מערכת שתפקידה לתעד את המקרים בהם היתה מעורבת התנהגות אובדנית וחומרת ההתנהגות, זאת על מנת לעקוב אחרי חיילים שביצעו התנהגות אובדנית. המערכת השנייה ממנה הופקו נתונים בנוגע לניהול הסיכון היא המערכת הרפואית הממוחשבת – מערכת הכוללת את התיק הרפואי של החייל ובה מתועדים מספר המפגשים הממוצע של כל חייל, הפנייה לגורם בכיר (לדוגמה, הפניה לפסיכיאטר), ומתן אבחנות נפשיות (לדוגמה, פטור מהשירות הצבאי בגין אי כשרות). נתונים אלה נאספו למשך חצי שנה לאחר חשיפת הקב"ן למטופל אובדני.

ממצאים: בקרב המשתתפים שנחשפו להתנהגות אובדנית בדרגת חומרה בינונית-חמורה המחויבות לארגון הכללית והמחויבות הרגשית היו גבוהים יותר באופן מובהק מאלו שנחשפו להתנהגות אובדנית בדרגת חומרה קלה. בנוסף, נמצא הבדל בין שתי קבוצות המחקר בנוגע לניהול סיכונים, כך שקב"נים שנחשפו להתנהגות אובדנית בינונית-חמורה ניהלו סיכונים באופן זהיר יותר בכל הנוגע לסימול קשיי הסתגלות. במשתנה לחץ תפקידי לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות. בבדיקת הקשר בין המשתנים השונים, לא נמצא קשר בין  לחץ תפקידי למשתנה הכללי מחויבות לארגון, אולם נמצא קשר שלילי מובהק בין לחץ תפקידי למחויבות רגשית ולמחויבות מתמשכת. קשר מובהק נוסף נמצא בין לחץ תפקידי לניהול סיכונים, במרכיב הפנייה לגורם בכיר, כך שככל שדרישות התפקיד היו גבוהות יותר, פחתה כמות ההפניות לגורם בכיר. ממצא זה הוא בניגוד לכיוון המשוער.  

כמו כן נמצא כי ככל שהחרדה המצבית הייתה גבוהה יותר והמסוגלות העצמית המקצועית נמוכה יותר, כך המחויבות לארגון הייתה גבוהה יותר. עוד נמצא קשר חיובי בין לחץ תפקידי לבין חרדה מצבית. ככל שדרישות התפקיד היו גבוהות יותר, כך החרדה המצבית הייתה גבוהה יותר. 

מסקנות: ממצאי המחקר מספקים תובנות מעניינות על הקשרים בין לחץ תפקידי, חשיפה להתנהגות אובדנית, ניהול סיכונים ומחויבות לארגון בקרב קב"נים צבאיים. בניגוד להשערות המקוריות, נמצא שלחץ תפקידי קשור בירידה בהפניה לגורם בכיר, וחשיפה להתנהגות אובדנית חמורה קשורה דווקא בעלייה במחויבות לארגון. ממצאים אלה מדגישים את המורכבות של התגובות הפסיכולוגיות והמקצועיות לאירועי לחץ בהקשר הקליני-צבאי. הממצאים מצביעים על החשיבות של התאמת מערכות תמיכה לקב"נים, תוך הבנה שתגובותיהם לאירועים מלחיצים אינן בהכרח שליליות בכל ההיבטים. חשוב לזהות ולחזק את הגורמים המסייעים לקב"נים לפתח עמידות ומחויבות מוגברת גם בעקבות אירועים מאתגרים. בנוסף, יש להקדיש תשומת לב מיוחדת להבנת ההשלכות של לחץ תפקידי על ניהול סיכונים, ולספק כלים שיאפשרו לקב"נים להתמודד עם דרישות התפקיד מבלי לפגוע באיכות הטיפול ובתהליכי קבלת ההחלטות הקליניות. התרומה היישומית למחקר זה היא כי יש לשלב בלימודי התואר כמו גם בלימודי ברה"ן בצבא, תכנית אשר עוסקת בהתמודדות המטפל עם מטופל אובדני, אשר תגדיל את משאביו בהתאם לתיאורית שימור המשאבים, לאחר החשיפה למטופל אובדני.