חווית זמן ומרחב בדיכאון

מחקר זה בוחן את חווית הזמן והמרחב בקרב נשים וגברים המתמודדים עם דיכאון. הוא מתבסס על הגישה הפנומנולוגית ומבקש לתאר את התמורות החלות בתפיסת הזמן והמרחב במהלך אפיזודות דיכאוניות, ואת האופן בו שינויים אלה משפיעים על ההיות-בעולם של הסובייקט.

המחקר מתבסס על ראיונות חצי-מובנים שנערכו עם תשעה משתתפים (ארבע נשים וחמישה גברים) בשנות השלושים לחייהם, אשר התמודדו בעבר עם דיכאון. הראיונות נותחו באמצעות ניתוח תמטי המבוסס על הפרדיגמה הפנומנולוגית.

הממצאים העלו ארבע תמות מרכזיות ביחס לחווית המרחב: (1) העולם כגדול, מאיים וזר; (2) העולם כקטן, צר וחונק; (3) העולם כבעל איכות עמומה, מטושטשת ומסחררת; (4) העולם כאפור, שחור ונטול גוון, לצד תחושות של חוסר טעם, ערך ומשמעות. במקביל, ביחס לחווית הזמן, עלו ארבע תמות מרכזיות: (1) תחושה שהזמן הולך ואוזל או אזל; (2) האטה של זרימת הזמן; (3) חווית הווה אינסופי או נצחי; (4) תחושה שהזמן עצר או קפא.

התמה המרכזית שעלתה מן הממצאים הייתה אובדן ההנעה ותחושת הלאות הנפשית והפיזית, שהתגלתה כנקודה הארכימדית של החוויה הדיכאונית. בצד תמה זו בלטה תמה של אובדן משמעות, שהתבטאה באדישות, ניכור וניתוק מהעולם, לצד נטייה להתכנסות וצמצום מרחבי.

המחקר מציע כי תהליכי השחיקה וההחלשה של ערך ומשמעות בדיכאון משפיעים באופן מהותי על האופן בו נחווים הזמן והמרחב. הוא חושף את המתח הקיים בין הצורך בהתכנסות ובהיאחזות בגבול ברור, לבין הכמיהה להתמזג ולהיטמע, מתח המעיד על דיאלקטיקה עמוקה הקשורה להפרעות בסובייקטיביות ונפרדות.

המחקר תורם להבנה עמוקה של החוויה הדיכאונית ומדגיש את החשיבות של חווית המרחב, ובפרט של הבית כמקלט וכאתר של התכנסות, בהתמודדות עם דיכאון. ממצאי המחקר מספקים תובנות בעלות השלכות קליניות לטיפול באנשים המתמודדים עם דיכאון ומציעים כיוונים למחקרי המשך בדגש על חשיבותם של מצבי גבול והיפה בהקשר של דיכאון.