השלכות אישיות ומקצועיות על המטפלים בנפגעי טראומה בהשוואה למטפלים בפוגעים

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

בתהליך טיפולי נחשפים אנשי המקצוע לחוויות, לאירועים ולסיפורי חיים של המטופלים. חשיפה זו עלולה לעורר בהם מכלול תגובות שליליות, נפשיות ופיזיות. שתי התופעות הבולטות, הייחודיות לתחום הטיפול בטראומה, הן טראומטיזציה משנית (Secondary Traumatization, Figley 1983) – מצוקה פסיכולוגית הנובעת מחשיפה לאירוע טראומטי שחווה אחר משמעותי; וטראומטיזציה עקיפה (Vicarious Traumatization, McCann & Pearlman, 1990) – השפעה הדרגתית ומתמשכת של עבודה טיפולית עם חומרים טראומטיים הגורמת לשינוי בחוויה הפנימית של המטפל ובתפיסותיו על אודות העולם.

הספרות המחקרית בכלל ובישראל בפרט מועטה ומכילה ממצאים לא עקביים הן באשר לתופעות עצמן והן באשר למשתנים התורמים להתפתחותן. מחקר זה בוחן את שתי התופעות האלו ואת תרומתם של גורמים מקצועיים-ארגוניים וגורמים אישיותיים של המטפל, לשונוּת בתופעות. המטרה הראשונה של המחקר היא לבחון את השכיחות ואת העוצמה של כל אחת מהתופעות האלו בנפרד. מטרתו השנייה היא לבחון כיצד מאפייני החשיפה לתכנים טראומטיים, יכולתו האמפתית של המטפל ומחויבותו לארגון שבו הוא עובד, תורמים להתפתחות טראומטיזציה משנית וטראומטיזציה עקיפה –  זאת על בסיס המודל האקולוגי של טראומה  (Harvey, 1996).

משתנה החשיפה במחקר הוגדר כאוכלוסיית המטופלים – נפגעי טראומה או פוגעים. המשגתן של תופעות הטראומטיזציה המשנית והטראומטיזציה העקיפה התפתחה מתוך העבודה עם נפגעי טראומה. אך בשנים האחרונות, מתפתח תחום מחקר המעיד כי גם המטפלים באלו שחוללו את הטראומה, קרי הפוגעים, חווים תגובות ושינויים הדומים לאלו שנמצאו בקרב המטפלים בנפגעים. על סמך הספרות המתארת מורכבות רגשית וצורך מוגבר בשליטה רגשית בקרב המטפלים בפוגעים, שיערנו מחד כי הם חווים טראומה משנית ברמה נמוכה יותר מזו שחווים המטפלים בנפגעים; ומאידך, שיערנו כי המטפלים בפוגעים חווים טראומה עקיפה ברמה גבוהה יותר מזו שחווים המטפלים בנפגעים בשל התכנים הטיפוליים השונים ובשל הסיכון וההשפעה המתמשכת של הטיפול בפוגעים. כמו כן שיערנו כי יימצאו הבדלים בין שתי קבוצות המטפלים ברמות האמפתיה והמחויבות הארגונית, בשל השוני במאפייני החשיפה ובתכני הטיפול ובשל נטייתם של המטפלים בפוגעים להשתמש בתכנים אלו כמנגנון הגנה מפני ההשלכות השליליות של עבודתם.

שתי השערות נוספות של המחקר עוסקות בקשרים בין המשתנים התלויים לבלתי-תלויים. שיערנו כי יימצא קשר חיובי בין אמפתיה וטראומטיזציה משנית ועקיפה, בהסתמך על המודלים התיאורטיים של פיגלי (Figley, 1995) ומקאן ופרלמן McCann & Pearlman, 1990)), המציבים את האמפתיה כמכניזם שבאמצעותו מתבצעת ההעברה של החומרים הטראומטיים. האמפתיה הוגדרה כמבנה רב-ממדי המכיל רכיב קוגניטיבי – תגובה אינטלקטואלית לחוויותיו הנצפות של המטופל, ורכיב רגשי – יכולתו של  המטפל לחוש את התנסותו של המטופל ברמה החווייתית-רגשית.

המחויבות הארגונית הוגדרה כעוצמה היחסית של הזדהות הפרט עם הארגון שבו הוא עובד ומידת המעורבות בו. בהסתמך על מחקרים בתחום השחיקה והלחץ בעבודה הנחנו כי מחויבות ארגונית עשויה לשמש את המטפלים כמנגנון הגנה מפני ההשלכות השליליות של עבודתם אך היא גם מהווה גורם סיכון עבורם. על כן שיערנו שיימצא קשר קרוו-ליניארי בינה לבין הטראומטיזציה המשנית והטראומטיזציה העקיפה, כך שמטפלים בעלי רמת מחויבות ארגונית נמוכה או גבוהה ידווחו על טראומטיזציה משנית ועקיפה גבוהות יותר מאשר מטפלים בעלי מחויבות ארגונית בינונית.

מדגם המחקר כלל 128 מטפלים, מתוכם 64 מטפלים בנפגעי טראומה ו- 64 מטפלים בפוגעים שנדגמו במדגם נוחות בשירותים שונים ברחבי הארץ. המשתתפים ענו על שאלוני דיווח עצמי: שאלון לבדיקת טראומטיזציה משנית ( (STSS, שאלון לבדיקת טראומטיזציה עקיפה (TABS), שאלון לבדיקת אמפתיה (IRI), שאלון לבדיקת מחויבות ארגונית (OCQ) ושאלון דמוגרפי. הפנייה למשתתפים נעשתה באמצעות המרחב האינטרנטי, ואיסוף הנתונים נערך באמצעות תוכנת Qualtrics. ניתוח הנתונים כלל מבחנים סטטיסטיים לבחינת קשרים ליניאריים וקרוו-ליניאריים בין המשתנים, ונבנו שני מודלים של רגרסיה היררכית לבדיקת יכולתם של משתני הרקע והמשתנים הבלתי-תלויים להסביר את השונות בתופעות הנחקרות.

ממצאי המחקר מלמדים כי תופעות הטראומטיזציה המשנית והטראומטיזציה העקיפה אינן נחוות בעוצמות גבוהות בקרב המטפלים שהשתתפו במחקר. כמו כן נמצאו קווי דמיון רבים בין המטפלים בנפגעים למטפלים בפוגעים ברמות הטראומה המשנית והעקיפה, האמפתיה והמחויבות הארגונית. בהתבסס על כך נידונה השאלה בדבר היכולת ליצור הפרדה דיכוטומית בין שתי קבוצות אלו בכל הנוגע לתכנים הטיפוליים והטראומטיים, למעמסת הטיפול ועוד.

נמצא כי האמפתיה הקוגניטיבית והמחויבות הארגונית משמשות משאב הגנה מפני טראומה משנית וטראומה עקיפה, ואחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שהמטפלים מצוידים בכלים רבים להתמודדות יעילה עם ההשלכות השליליות של עבודתם ומניעתן. יוצאת דופן הייתה האמפתיה הרגשית, שמיקמה את המטפלים הנוטים לחוות אותה, כפגיעים לחוויות הטראומה המשנית והעקיפה.

חדשנותו של המחקר טמונה בשימוש במודל האקולוגי של הטראומה, בתרומתו הבולטת של המשתנה הסביבתי להסבר השונות של כל אחת מהתופעות ובהתייחסות למאפייני אוכלוסיית המטופלים כמאפייני חשיפה. המחקר מספק ידע אמפירי לביסוס המודל האקולוגי של טראומה שהשימוש בו אינו רווח ומרבית המחקרים בתחום מתמקדים באספקט האישי של התופעה. כמו כן, מספק תמיכה אמפירית למודלים התיאורטיים של הטראומה השמנית והטראומה העקיפה. תרומתו היישומית של המחקר היא בהעלאת המודעות לתופעות בקרב אנשי טיפול וארגונים העוסקים בתחום. מתן ידע המאפשר פיתוח אסטרטגיות ארגוניות שיקדמו מתן לגיטימציה לתופעות ופרקטיקות להתמודדות עבור המטפלים.