התמכרות למכור: הקשר בין טראומטיזציה משנית בקרב מטפלים במכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים לבין צמיחה פוסט טראומטית

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

הטיפול במטופלים המכורים לסמים פסיכו-אקטיביים הינו בעל מורכבות ייחודית. מורכבות זו נוצרת כתוצאה מהשילוב של מספר מאפיינים מרכזיים. בהם למשל, המפגש עם תכנים טראומטיים שמביאים המטופלים לצד המפגש עם תכנים  קיומיים של ריק וחוסר משמעות. מאפיינים יחודיים נוספים נוגעים לההתמודדות המטפל עם תחושת הכשלון שנובעת מהחזרה של המטופל לשימוש חד פעמי או עקבי בתקופת ההינזרות מחומרים פסיכו-אקטיביים, וכן, להתמודדות אינטינסיבית עם תכנים תוקפניים שמבטאים המטופלים.

למגע היומיומי עם הכאב והמצוקה הנפשית, שעבודה מסוג זה טומנת בחובה, יש השלכות עמוקות וארוכות טווח על העובד הסוציאלי המטפל. אלו עשויות לבוא לידי ביטוי בטראומטיזציה משנית. יחד עם זאת, ישנן עדויות בספרות המחקרית, גם לקיומן גם בקיומן של השלכות חיוביות מסויימות הקשורות למפגש עם טראומה. אחת ההשלכות החיוביות המשמעותיות היא הצמיחה הפוסט טראומטית.

המחקר הנוכחי נועד לבחון את הקשר בין טראומטיזציה משנית מחד, לבין צמיחה פוסט טראומטית, מאידך. זאת, תוך השוואה בין שלוש קבוצות של עובדים סוציאליים, בהתאם למקום עבודתם, המאופיין ברמה שונה של חשיפה למכורים: מטפלים באופן בלעדי במכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים, מטפלים באוכלוסית רווחה שנחשפים למכורים במידה פחותה ומטפלים באוכלוסיות שונות בתחום הבריאות שכמעט ואינם נחשפים למכורים. במחקר השתתפו 223 עובדים סוציאליים אשר התבקשו לענות על סדרת שאלונים לדיווח עצמי.

ההשערה המחקר הראשונה הייתה כי יימצאו הבדלים בין העובדים הסוציאליים שעובדים עם מכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים לבין עובדים סוציאליים שעובדים ברווחה או במקומות אחרים, כך שהקבוצה אשר עובדת עם מכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים תהיה בעלת רמה גבוהה יותר של טראומטיזציה משנית וכן רמה גבוהה יותר של צמיחה פוסט טראומטית. כמו כן, משתתףה השאלה האם קיימים הבדלים מובהקים בין עובדים סוציאליים המטפלים במכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים לבין עובדים סוציאליים העובדים ברווחה או במקומות אחרים בנוגע לתמיכת עמיתים וממונה ושביעות רצון מהדרכה. בהמשך נבחן הקשר בין טראומטיזציה משנית לצמיחה פוסט טרואמטית בכל אחת מהקבוצות. שוער כי ככל שהטראומטיזציה המשנית תהיה גבוהה יותר, כך רמת הצמיחה הפוסט טראומטית תהיה גבוהה יותר. לבסוף שוער כי בכל אחת מהקבוצות, משתנים מסויימים ימצאו כמתווכים את הקשר בין טראומטיזציה משנית לצמיחה פוסט טרואמטית: נכונות לקבל עזרה, תמיכת עמיתים וממונה, שביעות הרצון מההדרכה ורומינציות.

ממצאי המחקר אוששו בחלקם. ראשית, נמצא כי בקרב העובדים הסוציאליים העובדים עם מכורים קיימת טראומטיזציה משנית גבוהה יותר מאשר בקרב עובדים סוציאליים העובדים עם אוכלוסיות אחרות, אך לא בקרב עובדים סוציאליים בלשכות רווחה. עם זאת, נמצא כי אין הבדלים בין המטפלים במכורים לבין שתי הקבוצות האחרות ברמת הצמיחה הפוסט טראומטית. כמו כן נמצא כי אין הבדלים בנוגע לתמיכת עמיתים וממונה ושביעות רצון מההדרכה. ההשערה בנוגע לקשר בין טראומטיציה משנית לצמיחה פוסט טראומטית אוששה באופן חלקי. בקרב מטפלים בלשכות הרווחה ובקרב מטפלים באוכלוסיות אחרת, נמצא בהתאם להשערת המחקר, כי ככל שהטראומטיזציה המשנית גבוהה יותר, כך רמת הצמיחה הפוסט טראומטית גבוהה יותר. אולם בקרב המטפלים במכורים לא נמצא קשר מעין זה. ההשערה אודות המשתנים המתווכים את הקשר בין טראומטיציה משנית לצמיחה פוסט טראומטית בכל אחת מהקבוצות, אוששה אף היא באופן חלקי. בהתאם להשערה, תהליך הרומינציה נמצא כמשתנה מתווך, אולם זאת רק בקרב קבוצת המטפלים במכורים. אך בניגוד להשערה, בכל הקבוצות לא נמצא כי הנכונות לקבלת עזרה ותמיכה בעבודה באמצעות עמיתים, ממונה והדרכה, משמשים כמשתנים מתווכים. 

מממצאי המחקר מצביעים על כך שטראומטיציה משנית וצמיחה פוסט טראומטית בקרב עובדים סוציאלים, אינם קשורים בהכרח לסוג האוכלוסיה בה הם מטפלים. הדבר עשוי להעיד על דימיון במידת החשיפה של המטפל לטראומה, הן בטיפול במכורים והן בטיפול באוכלוסיות אחרות. כמו כן, אפשר כי הדבר נוגע לדימיון אחר בין אוכלוסיות המטופלים, למשל בהיותם סובלים מבעיות רב מערכתיות ורב דוריות. מנגד אפשר כי הדבר קשור למאפיינים שונים של אוכלוסיות המטפלים השונות. כך שעל אף חשיפה מוגברת לטראומה בטיפול במכורים, המטפלים בהם לא מפתחים בהכרח טראומטיזציה גבוהה יותר או צמיחה גבוהה יותר (למשל כתוצאה מגורמי חוסן אישיותיים או כישלונות טיפוליים קשים יותר, בהתאמה). הדימיון בין הקבוצות במשתנים הללו, כמו גם במשתנים של הערכת התמיכה וההדרכה, עשוי לנבוע גם מהמאפיינים הארגוניים הדומים בין המערכות הסוציאליות השונות בישראל. לבסוף, הממצאים עשויים להצביע על קושי של עובדים סוציאליים הסובלים מטראומטיזציה משנית להיעזר במערכות התמיכה וההדרכה. אולי בשל  החשש כי הפגנה של פגיעות תפגע בהערכה כלפיהם או בהתקדמותם המקצועית.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שצמיחה פוסט טראומטית בקרב עובדים סוציאלים  אינה רק תוצר של טראומטיציה משנית. אפשר אם כן, כי היא קשורה למשתנים נוספים שלא נבחנו במחקר הנוכחי. הממצאים עשויים להצביע על נתיב יחודי של קשר בין טראומטיזציה לצמיחה פוסט טרואמטית בקרב מטפלים במכורים. שכן המחקר מראה כי באוכלוסית מטפלים זו, יש לתהליך הרומינציות תפקיד חשוב בכינון של צמיחה מתוך ולצד המצוקה שמעורר המפגש עם טראומות בחדר הטיפול. נתיב זה נמצא על אף שלא אותר קשר כולל בין טראומטיזציה משנית לצמיחה פוסט טרואמטית בקרב מטפלים במכורים. הדבר עשוי לרמז על קיומם של משתנים נוספים, שלא נבחנו במחקר הנוכחי, המשפיעים על הקשר הנ"ל בכיוון מנוגד.

תרומתו של המחקר מתבטאת במספר מישורים הקשורים הן להיבט המחקרי והן להיבט היישומי. ראשית, המחקר הנוכחי מצביע על קיומן של השלכות שליליות וחיוביות לחשיפה לתכנים טראומטיים בקרב עובדים סוציאליים ומחזק את התפיסה שמתפתחת כיום בנוגע להשלכות החיוביות כתוצאה מחשיפה משנית לאירועים טראומטיים. שנית, המחקר הנוכחי מעיד על חשיבותו של תהליך הרומינציות כמשאב התמודדות המתווך בין ההשלכות השליליות שעבודה מסוג זה טומנת בחובה בקרב עובדים סוציאליים העובדים עם מכורים לחומרים פסיכו אקטיביים. לפיכך, נראה כי תמיכת ההנהלה והשקעת משאבים בפיתוח תהליך קוגנטיבי זה, יש בהם כדי לסייע לעובדים הסוציאליים להתמודד עם ההשלכות השליליות של עבודתם. אפשר כי גם עובדים סוציאלים המטפלים באוכלוסיות נוספות יוכלו להפיק מכך. הממצאים מלמדים על חשיבות הבניית תוכניות התערבות ברמה הארצית המשלבת כחלק ממבנה התעסוקתי את השימוש במשאבי תמיכה נוספים כגון ממונה, הדרכה ועמיתים, תוך הפחתת החשש שמא שימוש זה יגרע או יפגע בהתיחסות למטפל. לבסוף, הממצאים מצביעים על החשיבות בבצוע מחקרי המשך שיעשירו את הידע אודות ההשלכות של המפגש עם טראומות של מטופלים, בקרב  עובדים סוציאלים בכלל ובקרב עובדים סוציאלים המטפלים המכורים בפרט.