גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים: הנהג ובת זוגו

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2015 נהרגו בישראל 354 אנשים בתאונות דרכים. במקרים בהם נקבע כי הנהג הפוגע אחראי לתאונה הוא מואשם בעבירת גרם מוות ברשלנות. על אף ההכרה בחוק כי המוות בתאונת הדרכים נגרם ללא כוונה, ההתייחסות הציבורית והמחקרית בישראל ובעולם מתמקדת בקורבנות התאונה ופחות בנהגים שגרמו למוות ובבני משפחותיהם. מטרתו העיקרית של המחקר הנוכחי הייתה לבחון את השלכות גרימת מוות ברשלנות על הנהג הפוגע בהתבוננות על שלושה מעגלים: האדם, היחידה הזוגית (הנהג ובת זוגו) והאופן בו נחווית התייחסות הסביבה החברתית לכל אחד מהם.

ספרות המחקר מלמדת כי גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים מובילה למצוקה נפשית ואף להתפתחותה של תסמונת פוסט-טראומטית. מחקרים הראו כי המצוקה הנפשית נובעת מתחושת האיום על החיים הנלווית לאירוע ומהחשיפה למראות התאונה ( סולומון ולוינגר, 2006; Chesser, 1981; Ho, Davidson, Van Dyke, & Agar-Wilson, 2000; Rassool & Nel, 2012). עד כה המחקר עסק רק מעט בזיהוי משתנים שעשויים לתרום להתמודדות הנהג עם המצוקה הנפשית. כאמור, מחקר זה שם לו למטרה לאפיין את המצוקה הנפשית של הנהג ושל בת זוגו ולזהות אלו משאבים יכולים לסייע לו ולבת זוגו בהתמודדותם עם השלכות האירוע.

המשתנים התלויים שנבדקו במחקר זה היו: הסימפטומים הפוסט-טראומטיים של הנהג הפוגע והטראומה המשנית שחווה בת הזוג; מדדי הבריאות הנפשית: רווחה נפשית ומצוקה נפשית ורמת התפקוד בקרב הנהגים הפוגעים ובנות זוגם. על מנת להסביר משתנים אלו, נבחנה תרומת קשת רחבה של משתנים: משתני אישיות - דיפרנציאציה של העצמי, משתנים הקשורים במאפייניו הייחודיים של האירוע; משתנים הקשורים בזוגיות, והמשתנה החברתי - הכרה של הסביבה החברתית בתחושת האובדן שחווים הנהג ובת זוגו.

המדגם כלל 142 נהגים הנמצאים בקשר זוגי, מתוכם 54 נהגים שגרמו למוות ברשלנות בתאונת דרכים (קבוצת המחקר), וכן 52 נהגים שעברו עבירות תעבורה קלות (קבוצת הביקורת) ו-36 בנות זוג של הנהגים מקבוצת המחקר. הנהגים מילאו שאלונים סגורים לדיווח עצמי.

הממצא הראשון בחשיבותו מראה שכ-52% מהנהגים הפוגעים עונים על הקריטריונים לאבחנה של תסמונת פוסט-טראומטית. בנוסף, כל הנהגים הפוגעים מדווחים על מצוקה נפשית ברמה בינונית-גבוהה. עם זאת, על אף המצוקה הנפשית שבה נתון הנהג הפוגע נמצא באופן מפתיע כי תפקודו אינו נפגע. ממצא מפתיע נוסף מראה שהנהגים הפוגעים דיווחו על רמת אשמה עצמית נמוכה יותר מהנהגים בקבוצת הביקורת. מבין הנהגים הפוגעים שדיווחו על אשמה בעוצמה גבוהה נמצאו רמת רווחה נפשית נמוכה ורמות מצוקה נפשית וסימפטומטולוגיה פוסט-טראומטית גבוהות. המחקר דן בהסברים אפשריים לממצאים אלו, כגון משמעות ההליך המשפטי עבור הנהג הפוגע ובאופן בו אשמה מתחלפת בתחושה של פגיעה. ממצאים אלו הולידו מושג חדש שבא לתאר את התהליך שעובר הנהג הפוגע - "השבר של האדם הנורמטיבי".

המחקר שופך אור על מקומה של הדיאדה הזוגית בהתמודדות הנהג ובת זוגו עם השלכות התאונה. הממצאים מראים כי כל בנות הזוג של הנהגים הפוגעים מדווחות על טראומה משנית גם אם בעוצמה נמוכה, וכן מדווחות שרווחתן הנפשית נמוכה.

ממצאי המחקר תומכים בהנחה התיאורטית כי במערכת זוגית המתמודדת עם טראומה,  יש בכוחם של המשאבים האישיים, הזוגיים והחברתיים של בני הזוג להוות גורם מיטיב ומסייע בתהליך ההתמודדות עם המצוקה הנפשית. 

בהקשר הזוגי נמצא כי לאיכות יחסי הזוגיות תרומה משמעותית עבור שני בני הזוג. הממצאים מראים שככל שאיכות יחסי הזוגיות גבוהה יותר, רמות הרווחה הנפשית והתפקוד בקרב שני בני הזוג גבוהות יותר, ועוצמת המצוקה הנפשית נמוכה יותר. חשיבות איכות יחסי הזוגיות מקבלת משנה תוקף מהממצאים המלמדים על כך שאיכות יחסי זוגיות גבוהה קשורה בעוצמת סימפטומים נמוכה. קשרים אלה בולטים כששני בני הזוג העריכו את איכות הזוגיות, בכיוון וברמה דומים. זאת ועוד, הממצאים מראים שכאשר בני הזוג תופסים את איכות יחסי הזוגיות שלהם כנמוכה הם עושים שימוש רב יותר בדפוס ההתקפה בניהול קונפליקטים.

המחקר הנוכחי מצטרף לשורת מחקרים אשר סבורים כי לקונטקסט החברתי שבו מתרחש אירוע טראומטי יש תרומה בהבנת התהליך המתרחש אצל מי שחוו את האירוע. ממצאי המחקר מראים כי יכולתה של הסביבה להכיר באבדנים שחווה הנהג עקב מעורבותו באירוע, לתמוך בו ולהגיב אליו בצורה אמפתית היא בעלת חשיבות מכרעת ליכולתו להתמודד עם השלכות האירוע. בהינתן תמיכה זו, הנהגים מדווחים על רמות גבוהות הן של רווחה נפשית והן של תפקוד ובני הזוג מדווחים על שימוש רב יותר בדפוס פשרה לניהול קונפליקטים.

עבור מי שמטפלים באוכלוסיות נפגעות אירועים טראומטיים, המחקר מדגיש את החשיבות בהכרה בתחושות האובדן במסגרת התערבויות פרטניות וקבוצתיות בשירות הציבורי וכן בשירותים לבריאות הנפש, בבתי חולים פסיכיאטריים ובקרב מטפלים בכלל (Fredette, El-Baalbaki, Palardy, Rizkallah, & Guay, 2016). באופן ספציפי, המחקר תורם להבנה כי להכרה החברתית שמקבלים הנהגים ובנות זוגם במפגשם עם שירות המבחן יש משקל של ממש בהתמודדותם עם האובדנים הרבים המתלווים לאירוע טראומטי זה. 

מגבלות המחקר נוגעות לגודלו של המדגם. אופייה של אוכלוסיית המחקר - נהגים שגרמו למוות ברשלנות, הפכה את משימת גיוס הנהגים למחקר מורכבת וקשה. ניתן להניח כי ממצאי המחקר הושפעו מגודל המדגם, וייתכן שחלק מהממצאים, בעיקר בניתוחים הדיאדיים, היו מקבלים גוונים נוספים במדגם גדול יותר.

למרות גודל המדגם ממצאי מחקר זה מהווים תשתית לא רק לתיאוריה ולפרקטיקה אלא יש בהם פוטנציאל לגיבוש מדיניות בנושא הענישה. מדיניות שתיקח בחשבון את המצוקה הנפשית בה נתונים נהגים אלו כמו גם את עובדת היותם אנשים נורמטיביים. מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם מסקנות דו"ח וועדת דורנר בו יוחדה התייחסות לנושא הטלת עונש מאסר על מי שביצעו עבירות ברשלנות. דו"ח דורנר תומך בהפחתת עונשי מאסר באמצעות הגדלת מספר חודשי עבודות השירות כך שיוכלו להוות חלופה הולמת.

במחקרי המשך, מומלץ לבחון את תפקידם של משאבים נוספים הקשורים בזוגיות ולהעמיק את ההבנה לגבי הדינמיקה הפועלת בסוגיות של אחריות ואשמה. כמו כן, כיוון שבמחקר הנוכחי נבדקו גברים בלבד, ראוי לבחון את השלכותיה של תאונת דרכים קטלנית על נשים כנהגות פוגעות ועל יחסיהן עם בני זוגן.