תחושת הרחמים כלפי אנשים עם מוגבלות בקרב עובדים סוציאליים

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

תחושת הרחמים קשורה לחוויה שלילית שחווה מי שעֵד לסבלו של אחר ומובילה לדאגה לאחר. אך מסתבר שתחושת הרחמים מורכבת וכרוכים בה צדדים נוספים. בן זאב (1990) ניתח את תחושת הרחמים ומצא כי אמונה בנחיתותו של האדם הסובל יכולה להוביל אנשים לריכוז בעצמם ולתגובות המשקפות גישה פסיבית כלפי סבלם של אחרים. לחילופין, תחושת הרחמים עלולה לעורר פחד מפני שותפות לסבל ולהוביל לשמירה על מרחק רגשי מהסובל (Hirschberger, Florian & Mikulincer, 2005). המפגש עם אנשים עם מוגבלות מתאפיין בדרך כלל ברגשות מגוונים ובכללם תחושת הרחמים (Livneh, 1988). מטבע הדברים, גם אנשי מקצוע טיפולי ובתוכם עובדים סוציאליים עשויים לחוש רגשות אלה. מאחר ועובדים סוציאליים נפגשים רבות עם אנשים עם מוגבלות במסגרת עבודתם, נבחרה אוכלוסייה זו כדי לבחון את תחושת הרחמים.   

המחקר הנוכחי נערך במטרה לבחון מחדש את ממדי הרחמים ולהתחקות אחר הגורמים התורמים להתעוררות תחושת הרחמים בקרב עובדים סוציאליים בהשוואה לאנשי מקצוע שאינו טיפולי. לשם כך נבחנו משאבים פנימיים כמו אוריינטציית ההתקשרות, הרווחה הנפשית, רמת המודעות העצמית, המשאב החיצוני של תמיכה חברתית, רגשות הבושה והאשמה וייחוס משמעות לנשוא הרחמים.

156 עובדים סוציאליים ו- 117 איש העוסקים במקצועות שאינם כרוכים בטיפול או בחינוך נתבקשו לענות על השאלונים הבאים: שאלון מודעות עצמית; שאלון לסיווג סגנון התקשרות; שאלון אשמה ובושה; שאלון רווחה נפשית; שאלון תמיכה חברתית; תרחיש המתאר סיטואציה שיכולה לעורר רגש רחמים; שאלון ייחוס משמעות בחיים; שאלון רחמים הכולל התייחסות לתרחיש שבו מוצג אדם עם מוגבלות.

תוצאות המחקר העלו חמישה ממדים המרחיבים את האופן שבו תוארה תחושת הרחמים עד כה: מימד החיבה והרצון לעזור, מימד הפגיעות, מימד המרחק החברתי, מימד תחושת אי הנחת והמבוכה ומימד ההכחשה. את ממדי הרחמים שנמצאו ניתן לחלק "לפרו סוציאליים" ו"לאנטי סוציאליים". הממד הפרו סוציאלי ברחמים הינו החיבה והרצון לעזור, ואילו הממדים האנטי סוציאליים הם הפגיעות, המרחק החברתי, אי הנחת והמבוכה וההכחשה. בעוד שחיבה ורצון לעזור משקפים קוטב של נכונות אקטיבית לסייע ולהתקרב הרי שמרחק חברתי והכחשה מייצגים רצון אקטיבי להתרחק ולהימנע מקשר עם נשוא הרחמים. בתווך, קיימים הרבדים של פגיעות, אי נחת ומבוכה אשר מאפיינים אדם עם דפוס פסיבי יותר המרוכז ברגשות מציפים לנוכח סבל ומצוקה.

ההשוואה בין אנשי המקצוע העלתה כי לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בממדי הרחמים. תחושה זו מתפתחת כנראה בגיל הצעיר ללא זיקה לסוציאליזציה המקצועית. עם זאת,  עובדים סוציאליים נוטים פחות לסגנון התקשרות נמנע ומאופיינים ברמות גבוהות יותר של רפלקציה בהשוואה לאנשי מקצוע שאינם עובדים סוציאליים. סביר כי מי שפונה ללמוד ולעסוק בעבודה סוציאלית, הכרוך בקשרים רגשיים אינטנסיביים עם האחר, אינו נוהג לשמור על מרחק קוגניטיבי ורגשי מאחרים ואינו מעכב הפעלה של מערכות התקשרות.

מבין המדדים המנבאים, נמצאה התרומה של משמעות בחיים המיוחסת לאדם עם המוגבלות כמשמעותית ביותר לחמשת מדדי הרחמים המנובאים. אחריה, הרומינציה והחרדה שתרמו כל אחת לארבעה מתוך חמישה מדדי הרחמים.  הרומינציה תרמה באופן חיובי לחיבה ולרצון לעזור אך גם לפגיעות, לאי הנחת ולמבוכה ולהכחשה. החרדה תרמה באופן חיובי לפגיעות, למרחק החברתי, לאי הנחת ולמבוכה ולהכחשה.

הרווחה הנפשית תרמה לחיבה ולרצון לעזור באופן חיובי, אך גם למרחק חברתי ולאי נחת ומבוכה באופן שלילי. הרפלקציה תרמה למדד החיבה והרצון לעזור באופן חיובי, ולמדד ההכחשה באופן שלילי. ההימנעות תרמה באופן שלילי לחיבה ולרצון לעזור, הבושה תרמה באופן חיובי למרחק החברתי והתמיכה החברתית תרמה באופן שלילי ליצירת מרחק חברתי. באופן תמוה, מדד האשמה לא תרם דבר לאף אחד ממדדי הרחמים. ניתן לומר בהקשר זה, כי האשמה מתייחסת בדרך כלל למעשים שאדם עושה בעצמו ומאחר ובמחקרנו הרחמים מבטאים עמדה ולא מעשה, ייתכן שרגש האשמה אינו מתעורר.

מחקר זה מעלה את הנושא מן הרבדים הבלתי מדוברים על פני השטח ומנסה לראשונה להתחקות אחרי הגורמים התורמים להתעוררות תחושה זו. תובנות מחקר זה עשויות לתרום לתהליך הסוציאליזציה של עובדים סוציאליים ולהמשך ההתפתחות המקצועית לאחר סיום הלימודים. העלאת תחושת הרחמים  אל המודעות כרגש הנוכח במפגש הטיפולי המתקיים עם אדם עם מוגבלות, תאפשר למטפל לבחון את תחושת הרחמים ולהשתמש בו באופן מושכל, כחלק מתהליך העברה הנגדית הנוכחת לעיתים קרובות בטיפול.