תרומתם של משאבים אישיים, חברתיים וקהילתיים להסבר הסתגלות של בני נוער נושרים לחיים בחברה חרדית

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

המטרה המרכזית של המחקר הנוכחי היתה לבחון מהם הגורמים המסבירים את הסתגלותם של בני נוער, מהמגזר החרדי, אשר נמצאים בסיכון לנשירה ממסגרות החינוך הישיבתיות או שנשרו מהן, תוך התייחסות לשלוש קבוצות מחקר: נערים הלומדים בישיבה רגילה ומקבלים סיוע בהתמודדות עם קשיים במסגרת (N=61), נערים אשר נשרו מהישיבה הרגילה והשתלבו בישיבה משקמת בקהילה (N=131) ונערים שנשרו מהישיבה ואינם נמצאים במסגרת חינוכית (N=69). קבוצות המחקר מייצגות שלבים שונים של תהליך הנשירה ממסגרות החינוך בחברה החרדית כפי שמתואר בספרות המחקרית (להב, 2005).

המסגרת התיאורטית של המחקר הייתה תיאוריית שימור המשאבים (Hobfoll, 1988, 1989). עפ"י תיאוריית המשאבים, אובדן של משאבים רבים בעקבות טראומה או משבר, פוגע ביכולות ההסתגלות של הפרט (Hobfoll, 2001; Hobfoll & Lilly,1993). נבדקו הבדלים במדדי ההסתגלות (תחושת רווחה אישית, תפיסת עתיד ובדידות) בקרב שלוש קבוצות המחקר תוך התמקדות בבחינת המשאבים האישיים (הערכה עצמית,שליטה והתרחקות מן הדת), המשאבים החברתיים (רשתות תמיכה והתניית חיבה הורית) והמשאבים הקהילתיים (שייכות לקהילה, מעורבות וייצוגיות בקהילה והתניית חיבה קהילתית) העומדים לרשותם. תרומתו התאורטית של המחקר מצויה, בין היתר, בהרחבה של תיאוריית המשאבים כך שתכלול גם התייחסות למרכיבים הקהילתיים שנמצאו משמעותיים להסבר נשירת בני נוער.

מטרה נוספת של המחקר הנוכחי היתה בחינת תרומתה של ההשתייכות למסגרת חינוכית למשאבים של בני הנוער בשלבי הנשירה השונים.  מהספרות המחקרית עולה כי נשירה ממסגרת החינוך הישיבתית בחברה החרדית טומנת בחובה אובדן משאבים (בן יאיר ורונאל, 2014; קלי, 2014). על כן, שיערנו כי יימצאו הבדלים במשאבים בין נערים הנמצאים בישיבות רגילות, נערים הנמצאים בישיבות משקמות, ונערים אשר אינם נמצאים במסגרת חינוכית, כאשר כלל המשאבים יימצאו גבוהים יותר בקרב הנערים הנמצאים בישיבות רגילות, נמוכים מהם בקרב אלו הנמצאים בישיבות משקמות, והנמוכים ביותר בקרב אלו אשר אינם נמצאים במסגרת חינוכית.

 

השערות מרכזיות נוספות שהועלו במחקר היו כי בקרב נערים מהמגזר החרדי אשר נמצאים בסיכון לנשירה  ממסגרות החינוך הישיבתיות או נשרו מהן, תימצא תרומה של המשאבים האישיים, המשאבים החברתיים והמשאבים הקהילתיים להסתגלות של הנערים. כמו כן, שיערנו כי מדדי ההסתגלות יימצאו גבוהים יותר בקרב הנערים הנמצאים בישיבות רגילות, נמוכים מהם בקרב אלו הנמצאים בישיבות משקמות, והנמוכים ביותר בקרב אלו אשר אינם נמצאים במסגרת חינוכית.

אוכלוסיית המחקר כללה 261 נערים בגילאי 14-21, בחלוקה ל- 3 קבוצות מחקר כפי שתואר לעיל. המשתתפים ענו על שאלון הכולל התייחסות ל – 11 מדדים: שאלון הערכה עצמית(Rosenberg, 1965) , שאלון שליטה (Pearlin & Schooler, 1987), שאלון רשתות יחסים Furman & Buhrmester, 1985)), שאלון השתייכות לקהילה ((Davidson & Cotter, 1986, שאלון מעורבות וייצוגיות בקהילה (Itzhaky, 1995), שאלון התניית חיבה הורית (Assor et al., 2004), שאלון התניית חיבה קהילתית (מבוסס על (Assor et al., 2004), שאלון התרחקות מן הדת (וינוגרד-ג'ן; 2005), שאלון תחושת רווחה אישית (Bradburn, 1969), שאלון תפיסת עתיד (Saigh, 1997) ושאלון תחושת בדידות Hays &) (DiMatteo, 1987.

דגימת המחקר היתה דגימת נוחות. השאלונים הועברו לנערים על ידי אנשי מקצוע המטפלים באוכלוסיית הנערים הנושרים, בהם עובדים סוציאליים, חונכים ומדריכים.

החידוש המרכזי של המחקר נעוץ בממצאים אודות הגורמים המסבירים את מידת ההסתגלות בקרב נערים בסיכון לנשירה במגזר החרדי. בקרב הנערים הנמצאים בישיבה רגילה ובישיבה משקמת נמצאו רמות גבוהות יותר של תחושת רווחה ושל תפיסת עתיד דתית מאשר בקרב הנערים שאינם נמצאים במסגרת חינוכית. בהתייחס לתפיסת העתיד החברתית ולתחושת הבדידות לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות, אך במודל המשוואות המבניות נמצאו קשרי תיווך אשר שופכים אור על הגורמים הייחודיים התורמים לתפיסת העתיד החברתית ולתחושת הבדידות בכל אחת מקבוצות המחקר, בהם התניית חיבה הורית שלילית, תחושת שליטה והתניית חיבה קהילתית חיובית. 

זאת ועוד, נמצאו קשרים מובהקים בין רובם המוחלט של המשאבים האישיים, החברתיים והקהילתיים לבין מדדי ההסתגלות. משאבים אישיים, חברתיים וקהילתיים נמצאו מסבירים את תחושת הרווחה האישית, תפיסת העתיד החברתית, תפיסת עתיד הדתית ותחושת הבדידות. ראוי לציין, שבכל קבוצה נמצאו משתנים ייחודיים אשר תורמים לתחושת ההסתגלות.

בנוסף לכך, ממצאי המחקר הנוכחי שופכים אור על תהליך הנשירה הייחודי של בני נוער בחברה החרדית. בין השאר הממצאים מצביעים על הבדלים במשאבים האישיים, החברתיים והקהילתיים בין קבוצות המחקר המייצגות את שלבי הנשירה השונים. כך לדוגמא בקרב הנערים בקצה הרצף של תהליך הנשירה, אשר אינם נמצאים עוד במסגרת חינוכית, נמצאו רמות נמוכות יותר של הערכה עצמית, תחושת שליטה, ושייכות לקהילה מאשר בקרב הנערים הנמצאים בישיבה רגילה ובישיבה משקמת. לעומת זאת, בקרב הנערים ללא מסגרת חינוכית נמצאו הרמות הגבוהות ביותר של התנית חיבה הורית והתנית חיבה קהילתית.

חידוש נוסף שמציע המחקר מתייחס למושג התניית חיבה. במחקר הנוכחי נבחנה הפרקטיקה של התניית חיבה הן ביחס להורים והן ביחס לקהילה. התניית חיבה קהילתית הינה פיתוח תיאורטי שנעשה במחקר זה. ממצאי המחקר מצביעים על קיומה של פרקטיקת ההתניה גם בהקשר הקהילתי, כאשר התניית חיבה הורית שלילית והתניית חיבה קהילתית שלילית נמצאו כגורמי סיכון עבור בני הנוער שאינם נמצאים במסגרת חינוכית, ואילו התניית חיבה קהילתית חיובית נמצאה כגורם חוסן עבורם. 

בדיון מוצג תהליך הנשירה הייחודי אותו עוברים הנערים בחברה החרדית. ממצאי המחקר נידונים על רקע תיאורית המשאבים תוך דגש על תרומתם של המשאבים להסתגלות בקרב נוער נושר בחברה החרדית.