נטילת סיכונים בקרב אחים שכולים

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

במשך שנים התמקדו המחקרים בהשפעות השליליות של אובדן אדם קרוב. בשנים האחרונות התרחבה ההבנה, שמשמעות אובדן של אדם אהוב הינה אישית ומשתנה לאורך החיים ושהיא עשויה לכלול גם מרכיבים חיוביים כגון צמיחה אישית. במחקר בקשנו לבדוק את השפעות אובדן אח בצה"ל על חייו של האח הנותר, כשהוא עצמו מגיע לצבא וכן האם לאירוע השכול יש השפעה על הנטייה לנטילת סיכונים. כל זאת תוך השוואה בין אחאים שכולים לבין חיילים, שלא חוו אובדן. החידוש במחקר הינו בבדיקת הנכונות ליטול סיכונים בהקשר של חווית אובדן אח.

המחקר נשען על המודל התיאורטי של קלהון וטדסקי (Calhoun & Tedeschi, 2006), שמתמקד בצמיחה פוסט-טראומטית ולוקח אותו צעד נוסף קדימה. המודל המקורי מתייחס לאפיונים אישיותיים של האדם לפני האירוע, כאשר במחקר הנוכחי נבדקו אופטימיות וחיפוש ריגושים; הנרטיב או האמונות של השכול, כאשר במחקר נבדקו הנחות עולם וזמינות מחשבות על מוות; למצוקה נפשית, שנבחנה באמצעות מדד של כאב נפשי; כל אלו עשויים להוביל לפי המודל לצמיחה אישית בעקבות האובדן. במחקר הנוכחי הלכנו כאמור צעד אחד קדימה ובחנו גם את הקשר של כל המשתנים הללו לנטילת סיכונים.

המחקר בחן האם בעקבות אובדן אח יש נטייה חזקה יותר לקחת סיכונים, נטייה להישמר עד כמה שניתן, או שכלל אין קשר בין משתנים אלו. בנוסף נבדקו לעומק מקורותיה של נטילת הסיכונים: האם הנטייה של האחאים ליטול סיכונים מקורה בחיפוש ריגושים ובהתמודדות טובה יותר עם האובדן או שמקורה בכאב נפשי רב יותר, או אולי בקשר מורכב בין משתנים שונים אלו.

במחקר השתתפו 134 צעירים: 65 אחאים שכולים בני 18-22, שאיבדו אח בוגר בצבא, כשהיו בגיל ההתבגרות ובתנאי שעברה לפחות שנה מיום האובדן. קבוצת הביקורת כללה 69 משתתפים, שלא חוו שכול, תוך התאמה במאפיינים דמוגרפים.

ממצאי המחקר מורים, כי בקרב אחאים שכולים זמינות מחשבות על מוות גבוהה יותר ומספר אירועי החיים השליליים גדול יותר באופן משמעותי בקרבם מזה של קבוצת הביקורת. כמו כן הנחות העולם, המתייחסות למשמעותיות העולם ולערך עצמי, חיוביות פחות בקרב האחאים השכולים ורמת הצמיחה הפוסט-טראומטית נמוכה יותר. בנוגע לכאב נפשי נמצא, כי קבוצת המחקר נושאת  בקרבה כאב נפשי בלתי הפיך גבוה מזה של קבוצת הביקורת, וכאב נפשי נרקיסיסטי נמוך יותר. במילים אחרות ניתן לומר, כי כאשר משווים בין קבוצות המחקר, לא מוצאים הבדלים במשתני אישיות (כמו חיפוש ריגושים ואופטימיות), אלא במשתנים שניתן לייחס אותם לאובדן (זמינות מחשבות על מוות, מספר אירועי חיים שליליים, הנחות עולם וכאב נפשי).

לא נמצא הבדל כללי בנטילת סיכונים בין קבוצות המחקר. אולם, בדיקה מעמיקה יותר העלתה ממצאים נוספים: עבור ארבעה מקרים נמצא הבדל מובהק במתאמים בין משתנים בלתי תלויים לנטילת הסיכונים בשתי הקבוצות: אופטימיות, כאב נפשי בהיבט של אי הפיכות, כאב נפשי בהיבט של ניכור עצמי וכאב נפשי בהיבט של קיפאון.  בעוד שאופטימיות גבוהה יותר קשורה לנטילת סיכונים נמוכה יותר בקרב קבוצת הביקורת, לא נמצא קשר בין אופטימיות לבין נטילת סיכונים בקרב קבוצת האחאים השכולים. בנוסף, בעוד הקשר בין אי-הפיכות הכאב הנפשי לבין נטילת סיכונים הינו חיובי בקרב קבוצת הביקורת, הרי שהקשר הזה שלילי בקרב האחאים השכולים. לגבי שני סוגי הכאב הנפשי - ניכור עצמי וקיפאון, הקשרים ביניהם לבין נטילת סיכונים חיוביים בקרב קבוצת הביקורת לעומת חוסר קשר בקרב האחאים השכולים.

לממצאי המחקר שורה של השלכות מבחינה מחקרית ומעשית. אחד הממצאים החשובים של מחקר זה מצביע על כך, כי הקשר בין שכול לנטילת סיכונים הוא מורכב וכי לא ניתן להיתלות בגורמים המוכרים המנבאים נטילת סיכונים כאשר מדובר באנשים שחוו שכול. האחאים השכולים ציינו, כי עליהם לשמור על חייהם ולהימנע מסיכונים, פן יקרה להם משהו והוריהם לא יעמדו באובדן נוסף. התחושה הזו עשויה להוות עול כבד על כתפיהם הצעירות של האחאים. יש להמשיך ולחקור את הנושא הזה וכן לקחת זאת בחשבון כמטפלים במפגש עם אוכלוסייה זו. בהמשך לכך המחקר מצביע על כך, שהשלכות האובדן מלוות את האח השכול גם שנים לאחר מכן. אוכלוסייה זו אינה זוכה פעמים רבות להכרה באובדנה ובכאבה ונדרשת למלא את תפקיד התומך והשומר של  ההורים. דרישה זו נושאת עמה מחיר כבד מהאח, שנותר לעיתים בודד עם כאבו. משום כך חשוב לספק לאחאים השכולים הכרה באובדנם הייחודי ומקום בו יוכלו להתאבל ולכאוב, מבלי להעמיס על כתפיהם הצעירות את עול הדאגה והטיפול בהוריהם. הדבר נכון הן למסגרות פורמאליות כמו אגף השיקום וצה"ל והן למסגרות תמיכה לא פורמאליות כמו בני המשפחה המורחבת והחברים.