איכות חיים לאחר אירוע טראומטי חד פעמי: הקשר בין תסמינים פוסט טראומטיים לאיכות חיים, התיווך של דיכאון את קשר זה, והקשר בין סוגי טיפול שונים ומועדי טיפול שונים לשינויים באיכות החיים.

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

כמעט 90% מהאוכלוסייה נחשפת לפחות לאירוע טראומתי אחד במהלך חייה, כאשר קרוב ל 8% ממנה מפתחת בעקבותיו תסמונת פוסט טראומתית. תסמונת זו מכילה בתוכה סימפטומים של חודרנות, הימנעות ועוררות יתר המשפיעים על איכות חייהם של הסובלים מהם (Kessler, 2000). איכות חיים, שהינה מדד בולט בחקר מדעי החברה, מתייחסת לרווחה הפיזית, הנפשית והחברתית של האדם, וכיום גוברת הראייה לבחונה באופן סובייקטיבי, כפי שנתפסת על ידי האדם עצמו (Andrew & Witney, 1976).                                     

לאורך השנים נעשו מחקרים מגוונים אשר בדקו את הקשר בין תסמינים פוסט טראומתיים לאיכות חייהם של הסובלים מהם. המחקרים הצביעו על כך שככל שרמת התסמינים גבוהה יותר איכות החיים נמוכה יותר. כמו כן, נעשו מספר מחקרים אשר בדקו את הקשר בין השינוי בתסמינים, כתוצאה מטיפול, לשינוי באיכות החיים. מחקרים אלו התייחסו למגוון טיפולים, כגון טיפול קוגניטיבי התנהגותי וטיפול תרופתי. נמצא בהם כי כשהתסמינים יורדים, בעקבות טיפול, באופן סימולטני איכות החיים עולה.  מרבית המחקרים שנעשו על הקשר בין התסמינים לאיכות החיים ועל הקשר בין השינוי בתסמינים לשינוי באיכות החיים התמקדו באיכות חייהם של בעלי תסמונת כרונית, אשר נוצרת כאשר התסמינים נמשכים מעל לשלושה חודשים, ופחות באלו שטרם פיתחו תסמונת כרונית. כמו כן, בבחינת הספרות המקצועית נראה כי טרם נעשה מחקר אשר בחן את הקשר בין השינוי בתסמינים לשינוי באיכות החיים, לאחר קבלת טיפול בסמוך לאירוע הטראומתי, לפני שהתסמונת נעשית לכרונית. בנוסף, נראה כי טרם נעשה מחקר אשר השווה בין תרומתם של מגוון סוגי טיפול בתסמינים או בין מועד הטיפול בהם לאיכות החיים לאחר סיום הטיפול.                                    

מטרת המחקר הנוכחי היתה לעמוד על הקשר בין התסמינים הפוסט טראומתיים לאיכות החיים הסובייקטיבית של הסובלים מהם, החל מכחודש לאחר האירוע הטראומתי, דרך מספר מישורים. תחילה המחקר ביקש לבחון את הקשר בין שני משתנים אלו בתוך חודש מהאירוע הטראומתי, וזאת בכדי לבדוק את ההשפעה המיידית של התסמינים על איכות החיים. כמו כן הוא ביקש לבחון את תרומתו של הדיכאון, אשר רבים מבעלי התסמונת סובלים ממנו (Rapaport, Clary, Fayyad, & Endicott, 2005), לקשר זה.  מישור נוסף שהמחקר רצה לבדוק הוא תרומת הטיפול בתסמינים לאיכות החיים לאחריו. המחקר בחן את הקשר בין השינוי בתסמינים, כתוצאה ממתן טיפול בתוך חודש מהאירוע הטראומתי, לשינוי באיכות החיים. כמו כן נבחן הקשר בין סוג הטיפול בתסמינים ומועד הטיפול לאיכות החיים לאחריו.           

המחקר הנוכחי הינו מחקר כמותי אשר התבסס על מאגר נתונים קיים של מחקר אשר עסק בנושא מניעת פוסט טראומה על ידי טיפול מוקדם. מחקר זה עקב לאורך זמן אחר מבוגרים שהגיעו למיון בעקבות אירוע טראומתי חד פעמי. אוכלוסיית המחקר הנוכחי מנתה 185 איש מתוך האוכלוסייה הנ"ל אשר סבלו מתסמינים פוסט טראומתיים ושולבו באחד מהטיפולים שלהלן: טיפול מוקדם ומאוחר בחשיפה ממושכת, טיפול קוגניטיבי, טיפול תרופתי וטיפול בפלסיבו.                                                                                                          

נעשה במחקר שימוש בראיון קליני לאבחון תסמונת פוסט טראומתית (Blake et al., 1990), בשאלון לבדיקת רמת הסימפטומים של דיכאון (Beck, Ward, & Mendelson, 1961), בשאלון להערכת איכות חיים סובייקטיבית (World Health Organization, 1996), ובשאלון דמוגרפי. ניתוח הנתונים נעשה באמצעות מבחן פירסון, מבחן מאנובה חד כיווני, מבחן מדידות חוזרות ומבחני רגרסיה.                                                

השערות המחקר התבססו על מחקרים קודמים שנעשו בתחום וכן על תיאוריית ההנחות המנופצות. תיאוריה זו מסבירה את השינוי הקוגניטיבי המתרחש לאחר אירוע טראומתי, שלו תרומה ניכרת לאופן בו האדם יעריך את איכות חייו.  השערות המחקר היו כי ימצא קשר שלילי בין תסמינים פוסט טראומתיים לאיכות חיים ובין השינוי בתסמינים אלו לשינוי באיכות החיים. בנוסף שוער כי דיכאון יהווה משתנה מתווך בקשר בין התסמינים הפוסט טראומתיים לאיכות החיים. כמו כן, שוער כי ימצא קשר בין מועד הטיפול לאיכות החיים לאחריו, וכי איכות החיים תהיה גבוהה יותר אצל משתתפי המחקר אשר קיבלו טיפול בשלב מוקדם יותר. בנוסף, הובאה ההשערה כי ימצא קשר בין סוג הטיפול לאיכות החיים לאחריו, וכי איכות החיים תהיה גבוהה יותר אצל משתתפים שקיבלו טיפול קוגניטיבי ממשתתפים שקיבלו טיפול בחשיפה ממושכת. כמו כן, שוער שאיכות החיים של אלו שטופלו בחשיפה ממושכת ובטיפול קוגניטיבי תהיה גבוהה יותר מאלו שקיבלו טיפול בתרופות ובפלסיבו.             

ממצאי המחקר הנוכחי איששו את ההשערות כי ימצא קשר שלילי בין תסמינים לאיכות חיים ובין שינוי בתסמינים לשינוי באיכות החיים. כמו כן, אוששה ההשערה כי דיכאון יהווה משתנה מתווך בקשר בין תסמינים לאיכות חיים. דיכאון נמצא כמתווך מלא בקשר בין תסמינים לאיכות חיים במימד הפסיכולוגי, החברתי והסביבתי, ומתווך חלקי בקשר בין תסמינים לאיכות חיים במימד הבריאותי. השערת המחקר כי ימצא קשר בין מועד הטיפול לאיכות החיים לאחריו אוששה באופן חלקי. איכות החיים במימד הפסיכולוגי של הקבוצה אשר קיבלה טיפול מוקדם היתה גבוהה יותר באופן מובהק משל הקבוצה שקיבלה טיפול מאוחר.

יחד עם זאת, לא נמצאו הבדלים בין שתי קבוצות הטיפול עבור איכות חיים במימד הבריאותי, החברתי והסביבתי. בבחינת תרומת סוג הטיפול לאיכות החיים לאחריו נמצא הבדל מובהק בין טיפול תרופתי לטיפול קוגניטיבי עבור המימד החברתי של איכות החיים. לא נמצאו הבדלים בין שאר קבוצות הטיפול. מכאן שההשערה אוששה באופן חלקי. בפרק הדיון מוצעים הסברים להשערות שלא אוששו במלואן.              

מגבלותיו של מחקר זה הן שהמדגם בו קטן ושהוא מתייחס רק לנפגעי אירוע טראומתי חד פעמי, ומכאן שקיים קושי בהכללת הממצאים לכלל נפגעי אירוע טראומתי. כמו כן המחקר מתמקד בתקופת זמן של עד תשעה חודשים לאחר האירוע, דבר המקשה לבחון תרומה לטווח ארוך של סוגי הטיפול השונים על איכות החיים. מומלץ יהיה לארוך מחקר נוסף בעל מדגם גדול יותר, אשר יתייחס גם לבעלי פוסט טראומה כרונית ואשר ימשך תקופה ארוכה יותר.                                                                                                                 

על אף מגבלות אלו למחקר תרומה משמעותית מבחינה תיאורטית ופרקטית. מחקר זה הינו הראשון אשר בוחן את הקשר בין תסמינים פוסט טראומתיים לאיכות חיים, תוך חודש מהאירוע הטראומתי במספר אופנים, והינו מחדש את הידע הקיים על המשתנים הנבדקים בו. ממצאי המחקר הנוכחי גם באים בהלימה עם תיאוריית ההנחות המנופצות ובכך מחזקים אותה.                                                                            

בבחינת תרומתו לשדה הטיפולי, מן המחקר עולה כי בעקבות טיפול בתסמינים חל שיפור באיכות החיים, ומכאן שאין צורך בטיפול נוסף בכדי לשפר את איכות החיים. יחד עם זאת, המחקר מראה כי דיכאון הינו המשתנה אשר מוביל לאיכות חיים נמוכה ולא התסמינים עצמם, ומכאן שהדרך היעילה ביותר לשפר את איכות החיים היא להפחית את תסמיני הדיכאון. על כן, טיפול אשר יתמקד ישירות בהפחתת תסמיני הדיכאון יהיה היעיל ביותר בשיפור איכות החיים. מזווית אחרת, המחקר מראה כי טיפול תרופתי יעיל כטיפול קוגניטיבי וטיפול בחשיפה ממושכת ביכולתו לשפר איכות חיים. זאת על אף שנמצא כפחות יעיל מהטיפולים הנ"ל, על פי מחקרים קודמים וביניהם על פי המחקר שעל מאגר נתוניו מתבסס המחקר הנוכחי, ביכולתו להפחית תסמינים פוסט טראומתיים. יעילותו בשיפור איכות החיים נובעת כנראה מכך שהינו ידוע כאפקטיבי בהפחתת תסמיני דיכאון. על כן, כאשר לא מתאפשר בשלב המיידי טיפול חלופי לטיפול התרופתי, ישנו ערך בשימוש בו בשלב ההתחלתי. מעבר לכך, המחקר מצביע על חשיבות הטיפול המוקדם בשיפור איכות החיים.                         

לסיכום הנאמר לעיל, ניתן יהיה להסתייע בממצאי המחקר לבניית התוכנית הטיפולית ההולמת ביותר עבור אנשים הסובלים מתסמינים פוסט טראומתיים לאחר אירוע טראומתי חד פעמי. תוכנית אשר שמה אל מול עיניה מלבד מטרת הפחתת התסמינים את מטרת שיפור איכות חייהם של הסובלים מהם.